<h1>חוקות הדיינים סימן נ"ו</h1>
<h2>דף ה:</h2>
הכופר במלוה בין על כלה בין על מקצתה ובאו עדים והעידו עליו שהוא חייב אם עד שלא נשבע באו כשר לעדות ולא אמרינן דגזלן הוא משום דכיון דמלוה להוצאה ניתנה וזה הוצרך אותם המעות להוצאה ואמר אם אני מודה בו ב"ד יחייבו אותי מיד ליתנו לו אבל מה אעשה אכפור אותו עד שיהיו לי מעות ואפרענו ולפיכך הוא כשר, אבל הכופר בפקדון ואח"ך באו עדים והעידו שראו אותו פקדון בידו או בביתו באותה שעה שכפר בו (או) אפילו העידו קודם שנשבע ה"ז פסול לעדות ואין אנו יכולים לומר שלא כפר בו אלא כדי להשמט ממנו עד שיתפוש אותו פקדון וימצאנו שהרי העדים מעידין עליו שראו אותו פקדון בידו ובביתו וכיון שכן הוא הרי זה נעשה גזלן אבל אם לא העידו שראו אותו פיקדון בביתו או ברשותו באותה שעה שכפר בו הרי הוא כשר לעדות לפי שלא כפר בו אלא להשמט ממנו עד שימצאנו כך מפורש בפ"ק דמציעא [ה' ע"ב] ובקמא בפ' הגוזל עצים [ק"ה ע"ב]. וכן אם באו עדים והעידו שראו בידו מקצת הפקדון שהוא תובע ממנו שהיה משתמש בו או מכרו ה"ז הוחזק גזלן ועל שאר הפיקדון הוא מחוייב שבועה מן התורה שאינו יכול לישבע כיון שנעשה גזלן על אותו פקדון ומשלם כל אותו הפקדון שהוא תובע ממנו כך מפורש בפ"ק דמציעא [ה' ע"א] בההוא מעשה דרועה.
